האקומי - תאור מקרה

מעיין (שם בדוי) הגיע לטיפול האקומי כשהוא מיומן למדי בהתבוננות פנימה. אחרי כמה שנות טיפול פסיכולוגי וכמה שנות תרגול מדיטציה בודהיסטית, הוא הרגיש שהעבודה של חקירת עצמו טבעית ומרכזית עבורו, שהוא "בבית" כשהוא עוסק בה. למרות זאת, כל מפגש טיפולי איתו היה נתקע. מעיין נהג לפתוח כל מפגש טיפולי עם נושא משמעותי כלשהו, לקחת לתשומת ליבו אמירה או הצעה כלשהי של המטפל, ואז להמשיך לעבוד לבד, בתוך עצמו, להגיע לתובנות ולשתף בהן – אך מעולם לא באמת לאפשר למטפל להגיע אליו. הדפוס הזה לווה בתיסכול: מחד, הוא היה כמה לדבר-מה מן החוץ, למה שלא יכול היה לספק לעצמו; מאידך, משהו עמוק בתוכו פעל פעם אחר פעם על מנת לחסום, לעצור ולא להניח לשיתוף פעולה אמיתי לקרות. כל מהלך היה מגיע למבוי סתום שהוביל לתחושות ניתוק, בדידות וחוסר תקנה.

באחד המפגשים ציין המטפל בפני מעיין בפשטות ש"הריקוד הזה בינינו לא קורה". לא היתה באמירה הזאת האשמה או דרישה, אלא רק הצבעה על מציאות נוכחת. מעיין היה מבולבל. בתחילה הוא לא הבין במה מדובר. הרי הוא "עושה את העבודה": הוא מקשיב, מתבונן פנימה, ומתקדם הלאה בחקירת נפשו. המטפל ראה את הבילבול, והציע למעיין ניסוי פשוט שהוא ניחש כי יעזור לו לבחון את הנושא. הוא הזמין אותו להפנות את כל תשומת ליבו פנימה, ואז אמר לו בשקט: "מעיין, אתה בטוח כאן", ונתן לו זמן לראות מה מתעורר בו בתגובה.

הבילבול של מעיין הפך לסערת רגשות. הוא אמר שהוא מפחד, כאילו משהו מסוכן עומד לקרות. המטפל ראה שמעיין עדיין בוחן את תגובותיו והמתין בשקט. מעיין שהה עם הדברים עוד זמן-מה, ואז אמר שהוא מרגיש כאילו שהוא מנסה להגיע למקום כלשהו ואינו מצליח. שיש משהו שהוא מתאמץ לראות ואינו רואה. שזה כאילו שהוא עובר דרך חומה.

התגובות הללו הצביעו על כך שמשהו פחות מודע במעיין ידע בדיוק באיזה ריקוד הוא אינו מסוגל להשתתף: הריקוד של ההדדיות, של ההליכה ביחד, של האינטימיות הבטוחה. הריקוד שמצריך אמון. הן העלו אל פני השטח את המצב הבלתי-אפשרי שהוא היה שרוי בו: את הפחד העמוק שלו מפני הריקוד הזה, את הכמיהה הכנה שלו להשתתף בו, ואת חוסר האונים שלו אל מול אותו חלק בתוכו שלא איפשר זאת.

בתוך כך, החל מעיין לנענע את ראשו מצד לצד בתנועות של "לא". כאשר המטפל שאל בעדינות מה הדבר שהוא מסרב לו, הוא כיסה את פיו בידו, ממשיך לנענע את ראשו. במשך כמה רגעים הוא היה נראה שקוע במחשבות קשות. הוא המשיך לכסות את פיו וללחוץ על איזור הגרון שלו, לסירוגין. הוא לא היה מסוגל לבטא את הדימויים והאסוציאציות שעלו בדעתו. הוא אמר שהם פולשניים ונוראיים מדי, וגם שהם נדמים לו כמו היסק או פרשנות, ולא כמידע אותנטי המצביע אל עבר אירועים ממשיים. הוא לא הצליח להבין את המתרחש או לגעת בזיכרון כלשהו שמחובר לתחושות הקשות הללו.

אם מעיין היה במצב רגוע כאשר התעוררו בו התגובות הללו, אז המטפל היה עוקב אחריהן ומציע לו ניסוי נוסף שיעזור לו לרדת לעומקן 1 . אולם לנוכח הסערה הגדולה ותחושת הטראומה, המטפל פשוט דאג לספק לו החזקה פיזית ורגשית, מסתייע באסיסטנטים שנכחו במפגש. במצבים כאלה לא מתאפשרת התבוננות שקטה ולא אלימה פנימה, והדבר הנכון ביותר לעשות הוא לשמור שהמטופל לא יתנתק, לדאוג להחזירו בעדינות לקשר עם הסובבים ולאחיזה בהווה, ולתמוך בגופו עד שהרגשות מווסתים ונרגעים.

המפגש הסתיים מבלי שמעיין הבין לגמרי את משמעותו. אולם משחלפו כמה שבועות, הוא נוכח לדעת שכל נושא האמון השתנה עבורו עמוקות. הוא מצא שהוא חש יותר בטוח בעולם, והיכולת לסמוך החלה לחלחל אט אט אל תוך מערכות היחסים המשמעותיות שלו. גם הדינאמיקה בטיפול השתנתה. אותו חלק שדאג לחסום ולעצור, הרפה כעת את אחיזתו ופינה את מקומו לדבר-מה אחר. הלא מודע של מעיין החל "לשתף פעולה", והתהליך יכול היה להתקדם באופן ספונטאני ובלי מאבק. הוא המשיך להשתמש ביכולת המפותחת שלו להתבוננות פנימה, אבל עכשיו היה חופשי לבחור לעשות זאת גם תוך כדי מפגש אמיתי עם מי שחולק איתו את המרחב הבינאישי. מעיין יכול היה להתחיל לקבל את מה שהיה חסר לו כל כך: את אותם דברים שהוא לא היה יכול לספק לעצמו בעצמו.

זמן רב לאחר מכן, עלתה במעיין מעצמה התובנה שהדבר קשור להאכלה מוקדמת מאוד וכנראה לא מותאמת מבקבוק. החוויה בהחלט עולה בקנה אחד עם תחושת הפולשנות והפחד שזו מעוררת, עם ההתרחשות סביב הפה והגרון, וגם עם הסירוב שהתבטא בניענוע הראש. השלב המוקדם בו הותירה הטראומה את עקבותיה מסביר גם מדוע האירוע נותר במישור החוויה הגולמית ולא התחבר לזיכרונות מפורשים או להבנה אינטלקטואלית. בין אם סיטואציית ההאכלה היתה אכן המקור לסבלו של מעיין ובין אם לא, התחולל שינוי משמעותי מיטיב בחייו.

מה בעצם הציע לו המטפל? לכל אורך התהליך, הוא לא פירש עבור מעיין את התנהגותו, ולא התאמץ להבין את הבלתי מובן. הוא לא ניסה לשחרר תקיעות או לפרוץ התנגדות, וגם לא להביא לקטרזיס או לפיתרון מסוג אחר. הוא היה נוכח, קשוב למתרחש, וסיפק לו הזדמנויות לבחון חומרים משמעותיים בדרך התנסותית ובעיתוי מתאים. כשהתעוררו תגובות לניסויים הוא עקב אחריהן ותמך בהן, תוך שהוא מתחשב בדרישות הסיטואציה ובמצב התודעה של מעיין. הוא זיהה את החוויה המשתנה של מעיין מרגע לרגע, ועזר לו להישאר עימה במגע. הוא הציע לו החזקה גופנית ממשית כאשר היה בכך צורך. הגישה הזאת איפשרה למעיין לחוות במודע סביבה מותאמת ובטוחה, ולא פולשנית וכופה. המחסור בסביבה כזאת בראשית חייו הוא זה שהוביל, כך ניתן לשער, להתפתחותם של ההרגלים שמנעו ממנו את היכולת להיות מסוגל "לרקוד יחד". השילוב של התבוננות התנסותית בביטויים הגופניים והנפשיים של הרגלים אלה, יחד עם החוויה המודעת של מה שחסרונו בעבר גרם לייצורם מלכתחילה, איפשר לתובנה ולריפוי להתרחש מאליהם.

לדוגמאות קליניות נוספות »



1 קרוב לוודאי משהו שקשור לתמיכה באיזור הפה או הצוואר, או משהו שקשור לאמירת "לא" - תוך כדי הפניית תשומת לב לא שיפוטית לתגובות הפיזיות והנפשיות שניסויים אלה מעוררים.