נסיונות העבר, קשים או מיטיבים, טראומטיים או מחזקים, מתבטאים בהבעות הפנים שלנו, בקולנו, במחוות האופייניות ובדרך בה אנו מחזיקים את איברינו ומניעים אותם. ההיסטוריה שלנו כתובה בגופנו, ואנו יכולים לגשת אליה כאן ועכשיו.

האקומי - ההתייחסות לגוף

התודעה והגוף אינם אלא שתי פניה של התופעה לה אנו קוראים "אני", ומקורם, חומרי או מנטאלי, באותו מצבור נטיות. כל תופעה נפשית מתבטאת באופן זה או אחר בגוף ובתחושותיו. נסיונות העבר, קשים או מיטיבים, טראומטיים או מחזקים, מתבטאים בהבעות הפנים שלנו, בקולנו, במחוות ההרגליות, באופן בו אנו מחזיקים את איברנו ומניעים אותם. ההיסטוריה שלנו כתובה בגופנו, ואנו יכולים לגשת אליה כאן ועכשיו. הגוף והמישור הלא מילולי הינם מקורות מידע עשירים, והם מהווים מוקדים חשובים להתייחסות בהקשר של תהליך הריפוי. בהאקומי מתייחסים אליהם מכמה טעמים:

כדי להישאר עם החוויה הנוכחית

המטפל שם לב לסימנים לא מילוליים העשויים להצביע על חווייתו הנוכחית של המטופל. באופן שאינו פרשני הוא מפנה אליהם את תשומת ליבו של המטופל, ובכך מזמין אותו לבוא במגע עם המתרחש בתוכו. הדבר תורם ליכולת ההתבוננות פנימה ולקשר של המטופל עם עצמו, ובה בעת מזמין את ההתבוננות להתרחש במרחב הבינאישי ולא רק כעבודה פנימית. לתשומת הלב הזאת ישנו תפקיד נוסף: כאשר המטופל נוכח פעם אחר פעם שהמטפל עוקב אחר המתרחש בו, אחר החוויה ולא רק אחר הסיפור, הוא מפתח כלפיו אמון רב יותר ומערכת היחסים הטיפולית נבנית ומתבססת.

כדי לבחון חומר לא מודע

בין הסימנים הלא מילוליים שהמטפל מזהה ישנם גם כאלה העשויים להצביע אל עבר חומרים לא מודעים משמעותיים: הרגלים אוטומאטיים ונוקשים הגורמים לסבל לא הכרחי ומגבילים שמחה אמיתית ורווחה. כדי לבחון ולהכיר את ההרגלים האלה, משתמש המטפל ברמזים הגופניים כמידע העוזר לו לחבר ניסויים קטנים. ניסויים אלה נעשים בשיתוף פעולה מלא עם המטופל ותוך שהוא נמצא במצב של קשב פתוח. הם מיועדים לעורר רגשות, תחושות, זיכרונות, ואסוציאציות שעשויות לסייע למטופל להבין משהו על עצמו.

כדי לתמוך בהתנהגויות של ניהול עצמי

התייחסות נוספת לגוף קשורה לתמיכה בהתנהגויות של ויסות וניהול עצמי. תבניות גופניות אופייניות רבות מתקיימות על מנת לנהל מצוקה כלשהי, להתגונן או להתנחם, ומקורן בהרגלים אדפטיביים שכל אדם רוכש בתחילת חייו על מנת להתמודד עם מה שמצוי או חסר בסביבה הפיזית והאנושית בה הוא גדל. שלא במודע אדם מסויים עשוי, למשל, להימנע מקשר עין ישיר מתוך ההנחה הלא מודעת שכך יהיה חשוף פחות למבט שיפוטי אותו הוא מצפה לפגוש. אדם אחר עשוי לכווץ כתפיים כדי לחוש מוגן בסביבה שאינה נתפסת בעיניו בטוחה, להנמיך עצמו כדי למנוע קינאה או ללטף את הברך כדי להתנחם.

בהאקומי איננו שואפים לאלץ את הגוף להתיישר כלפי מצב כלשהו אותו אנו תופסים כרצוי. במקום זאת, אנו עושים במודע את מה שהיה עד כה אוטומאטי, ובוחנים בתוך כך את שרשרת התגובות הקשורה להרגל זה. המטפל עשוי, למשל, להציע למטופל להתבונן בסקרנות בתגובותיו תוך שהוא מגזים מעט את כיווץ הכתפיים שלו. אם חלקים מסויימים בלא-מודע שלו נותנים במטפל מספיק אמון, עשוי להציג את עצמו באופן ספונטאני מידע שיגלה על אילו הנחות לא מודעות מבוסס כיווץ הכתפיים, מה הוא משרת ובאיזו סיטואציה מוקדמת הוא צמח.

כשהתנאים מתאימים, אפשר שהמטפל או אדם שלישי הנמצא בחדר (חבר קבוצה או אסיסטנט) "ייקח על עצמו" את המאמץ שהמטופל עושה בדרך כלל בעצמו, ויתמוך בכיפוף הכתפיים שלו בזמן שהוא מתבונן פנימה. תמיכה כזאת מעבירה לגוף ולתודעה של המטופל את המסר שמה שהוא זקוק לו הינו מקובל, שאין שופטים אותו ושלא מנסים לפרוץ את הגנותיו. כשמישהו אחר מחזיק עבורו את מה שהוא מורגל להחזיק בעצמו במאמץ רב, אפשר שהמטופל יחווה הקלה, ויתכן אף שאפשרויות קיום שהיו עד כה מעבר להישג ידו יהפכו נגישות. כאשר המטפל אינו מנסה לשנות את המטופל, לתקן או לרפא אותו, נתקל התהליך במינימום התנגדויות ומתקדם באופן פרדוקסלי מהר ועמוק יותר.

If you want to become whole,
let yourself be partial.
If you want to become strait,
let yourself be crooked.

(דאו דה-ג'ינג, מיטשל, 22)

כדי לחוות את החוויה החסרה

הצורך במגע הוא בסיסי וראשוני, ובאופן אידיאלי עליו להיות חלק מהמוענק לאדם העובר תהליך נפשי. בסיטואציה טיפולית של אחד-על-אחד, ובפרט כאשר המטפל והמטופל הם גבר ואשה או שהם אינם מכירים עדיין האחד את השני היטב, דרושה זהירות בנושא. אולם בתנאים המתאימים אפשר להינות מיתרונותיו של המגע כמרכיב טבעי ומתבקש של הסביבה המרפאת.

האקומי אינה שיטה של טיפול במגע, אך היא עושה שימוש במישור הגופני כדי לתמוך בהגנות, כדי לנחם, כדי להמחיש את נוכחותו של המטפל וכאחת הדרכים להציע למטופל דבר-מה מזין שנדמה שהרגליו ההסתגלותיים מונעים ממנו לקבל. למשל, מטופל שנראה תמיד כמחזיק את עצמו פיזית ורגשית, ייתכן שבתחילת חייו לא זכה להחזקה טובה דייה, או שבאופן זה או אחר למד שאין מי שדואג לו ושעליו לעשות זאת בעצמו. במקרה כזה יוכל המטפל להציע לו לבחון את התגובות המתעוררות בו כאשר אסיסטנט מחזיק בו בצורה רגישה ובוטחת, כמו שאם טובה מחזיקה את תינוקה. ניסוי גופני כזה יכול להעלות חומרים חשובים אל המודע, לתמוך בנביעתן של תובנות, ולזמן למערכת הפסיכו-פיזית שלו את האפשרות לספוג מצב מזין שעד כה נחסך ממנה.

הגוף, תחושותיו ואיתותיו חשובים ומרכזיים מכדי שנוכל לוותר על העבודה איתם. גישת האקומי מתייחסת לרמה המילולית כפי שהיא מתבטאת באמונות, במחשבות וברעיונות, אולם היא מוותרת על הדומיננטיות שלה. המטפלים בשיטה זו לומדים להפנות את חלק הארי של תשומת לבם לביטויים הלא מילוליים של האדם, ולהתייחס אליהם כאל סימנים לחוויה הנוכחית שלו וכאל רמזים המצביעים על הרגלים אוטומטיים ולא מודעים המנהלים אותו. תשומת הלב הזאת אינה טכנית או פולשנית, והיא מתקיימת על בסיס המצע התודעתי העקרוני של השיטה.


קראו עוד על השתלבות ההתייחסות לגוף בתהליך הטיפולי בגישת האקומי »