נסיונות העבר, קשים או מיטיבים, טראומטיים או מחזקים, מתבטאים בהבעות הפנים שלנו, בקולנו, במחוות האופייניות ובדרך בה אנו מחזיקים את איברינו ומניעים אותם. ההיסטוריה שלנו כתובה בגופנו, ואנו יכולים לגשת אליה כאן ועכשיו.

האקומי - ההתייחסות לגוף

התודעה והגוף אינם אלא שתי פניה של התופעה לה אנו קוראים "אני", ומקורם, חומרי או מנטאלי, באותו מצבור נטיות. כל תופעה נפשית מתבטאת באופן זה או אחר בגוף ובתחושותיו. ניסיונות העבר, קשים או מיטיבים, טראומטיים או מחזקים, מתבטאים בהבעות הפנים שלנו, בקולנו, במחוות ההרגליות, באופן בו אנו מחזיקים את איברנו ומניעים אותם. ההיסטוריה שלנו כתובה בגופנו (וכמובן, לא רק בגופנו), ואנו יכולים לגשת אליה כאן ועכשיו. הגוף והמישור הלא מילולי הם מקורות מידע עשירים ומוקדים חשובים להתייחסות בהקשר של חקר המציאות הפנימית. בהאקומי מתייחסים אליהם מכמה טעמים:

כדי להישאר עם החוויה הנוכחית

המטפל שם לב לסימנים לא מילוליים העשויים להצביע על החוויה הנוכחית של המטופלת. באופן שאינו פרשני הוא מפנה אליהם את תשומת ליבה של המטופלת, ובכך מזמין אותה לבוא במגע עם המתרחש בתוכה. הדבר תורם ליכולת ההתבוננות של המטופלת בעולמה הפנימי, ובה בעת מזמין את ההתבוננות להתרחש בנוכחות אדם אחר ולהתנסח כתקשורת בין-אישית. לתשומת הלב הזאת ישנו תפקיד נוסף: כאשר המטופלת נוכחת, פעם אחר פעם, שהמטפל עוקב ברגישות ובסקרנות אחר המתרחש אצלה, אחר החוויה ולא רק אחר הסיפור, היא מפתחת כלפיו אמון ומערכת היחסים שביניהם הולכת ומתבססת.

כדי לבחון חומר לא מודע

בין הסימנים הלא מילוליים שהמטפל מזהה ישנם גם כאלה העשויים להצביע על חומרים לא מודעים משמעותיים: הרגלים אוטומטיים ונוקשים הגורמים לסבל לא הכרחי ומגבילים את היכולת להיות בקשר עם המציאות הפנימית והחיצונית. כדי לאפשר למטופלת לבחון ולהכיר את ההרגלים הללו, המטפל נעזר סימנים הלא מילוליים כרמזים שעל פיהם הוא מחבר ניסויים קטנים. ניסויים אלה מיועדים לעורר רגשות, תחושות, זיכרונות, ואסוציאציות שעשויות לסייע למטופלת להבין משהו על עצמה. הם מתקיימים מתוך שיתוף פעולה מלא עמה, ובזמן שהיא שמה לב למה שהם מעוררים בה.

כדי לתמוך בהתנהגויות של ניהול עצמי

התייחסות נוספת לגוף קשורה לתמיכה בהתנהגויות של ויסות וניהול עצמי. תבניות גופניות אופייניות רבות מתקיימות על מנת לנהל מצוקה, להתגונן או להתנחם. מקורן בהרגלים אדפטיביים שכל אדם משכיל לרכוש במהלך חייו, על מנת להתמודד עם קושי נוכח או עם טוּב חסר בסביבה הפיזית והאנושית שבה הוא גדל. אדם מסוים עשוי, למשל, להימנע מקשר עין ישיר, מתוך ההנחה הלא מודעת שכך יהיה חשוף פחות למבט מלגלג או שונא שאותו הוא מצפה לפגוש. אדם אחר עשוי לנהוג לכווץ את כתפיו כדי לחוש מוגן בסביבה שאינה נתפסת בעיניו בטוחה; אחרת תנמיך את עצמה כדי למנוע קינאה, ואחרת תתרגל לנדנד את עצמה קלות מצד לצד, מבלי משים, כדי להתנחם.

בהאקומי איננו שואפים לאלץ את הגוף להתיישר כלפי מצב כלשהו שאותו אנו תופסים כרצוי. במקום זאת אנו עושים במודע את מה שהיה עד כה אוטומטי, וכך בוחנים את שרשרת התגובות הקשורה להרגל זה. ייתכן, למשל, שהמטפלת תציע למטופל להתבונן בסקרנות בתגובותיו בעת שהוא מגזים מעט את כיווץ הכתפיים ההרגלי שלו. אם השכבות הנפשיות הרלוונטיות שלו נותנות במטפלת ובתהליך די אמון, הן עשויות להציג את עצמן ולהרשות למידע חשוב להתגלות: מידע שיחשוף את ההנחות הלא מודעות המובילות לכיווץ הכתפיים, את המטרות שהוא משרת, את מה שהוא מאפשר ואת הגזרות שהוא גוזר; ואולי אף את מקורותיו – כלומר, את התנאים המוקדמים שבהם צמח.

כאשר התהליך מתרחש בקבוצת הדרכה או לימוד קטנה, שבה הקשר בין הנוכחים חיובי ומבוסס, או כאשר התהליך הטיפולי מתקיים בנוכחות אסיסטנט קבוע – יש לנו החופש, במידה שהמטופל מעוניין בכך, להיעזר גם במשאב של מגע גופני. (בסיטואציה של אחד על אחד החלטתי שיותר בטוח לוותר לגמרי על מגע, אבל אני יודעת שמטפלים שונים מקבלים החלטות שונות). במקרים כאלה, כשהתנאים מתאימים, אפשר שחבר קבוצה או אסיסטנט ייקח על עצמו את המאמץ שהמטופל נוהג בדרך כלל לעשות בעצמו, ויתמוך בכיפוף הכתפיים שלו. תמיכה כזאת מעבירה לגוף ולתודעה של המטופל את המסר שהצורך שלו מקובל, שלא שופטים אותו ושלא מנסים להילחם בהתנהגות המגוננת שאימץ לעצמו, להפסיק אותה או לשנותה . כשאחר אוהד ורגיש מחזיק עבורו את מה שהוא מורגל להחזיק בעצמו במאמץ רב, אפשר שהמטופל יחווה הקלה עמוקה: סוף סוף הוא הוא יכול להרפות, ולדעת שמישהו אחר ישמור עליו וידאג לתנאים המתאימים במקומו. כאשר חוויה כזאת מתרחשת – להרף עין או לפרק זמן ממושך יותר – צורת קיום אחרת, שהייתה עד כה מעבר להישג ידו של המטופל, תציג את עצמה בפניו. מדבר שלא יעלה על הדעת היא תעשה לאפשרית, וככל שתחזור על עצמה ותעבור עיבוד מודע, תיהפך לחלופה נגישה. כאשר המטפל אינו מנסה לשנות את המטופל, לתקן או לרפא אותו, התהליך נתקל בפחות התנגדויות ומתקדם באופן פרדוקסלי מהר ורחוק יותר.

If you want to become whole,
let yourself be partial.
If you want to become strait,
let yourself be crooked.

(דאו דה-ג'ינג, מיטשל, 22)

כדי לחוות את החוויה החסרה

הצורך במגע הוא בסיסי וראשוני, ובאופן אידיאלי רצוי שהאפשרות לספק אותו תהיה חלק מן המוענק לאדם העובר תהליך נפשי. בסיטואציה טיפולית של אחד-על-אחד דרושה זהירות רבה סביב נושא המגע; אולם, כפי שציינתי, בתנאים המתאימים וכאשר אחרים מיומנים נוכחים בחדר, אפשר ליהנות מיתרונותיו של המגע כאשר הוא מתבקש. אין זה אומר, כמובן, שתהליך טיפולי שאין בו מגע גופני יהיה לקוי או בלתי שלם.

האקומי אינה שיטה של טיפול במגע, אך היא עושה שימוש במישור הגופני כדי לתמוך בהגנות, כדי לנחם, כדי להמחיש את נוכחותו של המטפל וכאחת הדרכים להציע למטופל דבר-מה מזין שנדמה שהרגליו ההסתגלותיים מונעים ממנו לקבל. למשל, מטופל שנראה תמיד כמחזיק את עצמו פיזית ורגשית, ייתכן שבתחילת חייו לא זכה להחזקה טובה דייה, או שבאופן זה או אחר למד שאין מי שדואג לו ושעליו לעשות זאת בעצמו. במקרה כזה יוכל המטפל להציע לו לבחון את התגובות המתעוררות בו כאשר אסיסטנט מחזיק בו בצורה רגישה ובוטחת, כמו שאם טובה מחזיקה את תינוקה. ניסוי גופני כזה יכול להעלות אל המודע תכנים משמעותיים, לתמוך בנביעת תובנות, ולזמן למערכת הפסיכו-פיזית את האפשרות לספוג מצב מזין שעד כה נחסך ממנה.

הגוף, תחושותיו ואיתותיו חשובים ומרכזיים מכדי שנוכל לוותר על העבודה איתם. גישת האקומי אינה מזניחה את הרמה המילולית כפי שהיא מתבטאת באמונות, במחשבות וברעיונות, אך היא מוותרת על הדומיננטיות שלה. אלה ששואבים השראה מגישה זו לומדים להפנות את חלק הארי של תשומת לבם להתבטאויותיו הלא מילוליות של האדם ולהתייחס אליהן כאל סימנים לחוויה הנוכחית שלו וכאל רמזים המצביעים על הרגלים אוטומטיים ובלתי מודעים המנהלים אותו מאחורי הקלעים . זוהי תשומת לב שאינה טכנית, קבועה מראש או פולשנית, והיא מתקיימת על בסיס המצע התודעתי העקרוני של הגישה.


קראו עוד על השתלבות ההתייחסות לגוף בתהליך הטיפולי בגישת האקומי »